שבוע שעבר התפרסמה הכתבה על גנרל סטנלי מק'ריסטל ,מפקד בכיר מטעם צבא ארה"ב שלחם בעירק ובאפגניסטן . את התובנות הניהוליות שאסף מימי שירותו ריכז בספר על ניהול צוותים Team of Teams: New Rules of Engagement for a Complex World
בשונה ממה שאולי האמנו, או שלימדו אותנו אבל מותאם לחלוטין למציאות המתהווה. דווקא משבר הוא לא הזמן להראות וליישם מנהיגות יחידנית, בודדת בצמרת, או במילים אחרות: עידן המנהל שקובע , מחליט ודורש ביצוע הסתיים.
גנרל מק'ריסטל משתף שבשנת 2004 צבא ארה"ב מפסיד את הקרב נגד מנהיג הטרור העירקי אבו מוסאב אל זרקאווי מהסיבה הפשוטה שאל-זרקאווי המשיך לעשות את הלא-צפוי, והכוחות האמריקנים פשוט לא הצליחו לעמוד בקצב השינויים בטקטיקה שלו.
בעירק גילה מק'ריסטל שלעיתים קרובות עדיף לבזר את הסמכות במצבים של מאבק מורכב. התובנה המשמעותית שלו הייתה שדווקא הסמכות הנוקשה, בה הכל מרוכז אצל המפקד, מאטה את ההתמודדות עם ה"אויב" ומכאן ההבנה שאתה (המנהל) הבעיה, לא הפיתרון .
"עברתי מלהיות המיקרו-מנהל, המנהל הריכוזי, להיות מנהל שיוצר מערכת אקולוגית בה קבוצה של אנשים מוכשרים באמת מבינים זה את זה. והמטרה שלי הייתה להגדיל את המערכת הזו עם משתתפים חדשים ולשמר על כולם בעזרת תמיכה והשראה"
כביכול דבריו של מקר'יסטל מאוד ברורים ואפילו הגיוניים בשדה של ניהול אנשים. יחד עם זאת כמו הרבה דברים בחיים. המעבר מהבנה ליישום אינו פשוט.
בתחילת משבר הקורונה מנהלים ומנהלות רבים.ות עימם אני עובדת פנו לתגובה המאוד טבעית של כולנו , ריכוז המידע אצלם, "ישיבות חירום" של צוות ניהולי מצומצם ,הורדה של הנחיות ופחות הקשבה לקולות שעולים בארגון.
בעבודה משותפת , מתוך ההבנה העמוקה שאנחנו לא יודעים את מה שאנחנו לא יודעים , התחלנו לבסס תהליכים משותפים ומשתפים של צוותים מורחבים כולל שיתוף עובדים שהוצאו לחל"ת והוזמנו לקחת חלק בעיצוב המענה של הארגון למשבר.
פעם נוספת ההבנה שרשת חזקה של אנשים שחולקים מטרה משותפת מצליחה לתת מענה אפקטיבי לאתגרים הסתגלותיים הוכיחה את עצמה.
מעניין אותי לדעת מה חוויתם אצלכם בארגון ? באיזה סגנון ניהולי השתמשו אצלכם בארגון ? האם הרגשתם שמקשיבים לכם ? האם הנהלת הארגון הבהירה ותקשרה את המהלכים שלה ?
